קהילה
גרודנו
יוצר הקהילה
רותה זנדמן
שלח מסר ליוצר הדף
צבי חוסיד
רבקה בורנשטיין הירשהורן
פליקס זנדמן
פניה מורדכלביץ
שמואל מורדכלביץ
תמר מורדכלביץ
מרים כהן
גדליה איגלניצקי
אודות הקהילה
גרודנו מתוך בית התפוצות
(ברוסית הורודנו)
עיר בבלרוס, בין שתי מלחמות העולם במחוז ביאליסטוק, פולין. גרודנו הייתה בממלכת פולין-ליטא עד לחלוקות פולין בסוף המאה ה- 18 ואז עברה לשליטת רוסיה הצארית, עד לכינונה של פולין אחרי מלחמת העולם הראשונה. כתב-זכויות שקיבלה קהילת גרודנו מידי דוכס ליטא ויטולד בשנת 1389 מלמד כי היהודים החזיקו בנכסי דלא ניידי בעיר ובסביבה, ועסקו במסחר במלאכה ובחקלאות. בשנת 1495 גורשו עם שאר יהודי ליטא ורכושם הוחרם, אך כעבור שמונה שנים הורשו לחזור לתבוע את השבת הגזל. במאה ה- 16 נודעה קהילת גרודנו כמקום תורה וחכמה עם בתי-מדרש רבים וישיבות. סופרי הדור כינו אותה "e;הר-אדוני"e;. במחצית השנייה של המאה ה- 16 ישבו בגרודנו כאלף יהודים ועל רבניה נמנה אז מרדכי יפה, בעל "e;לבוש מלכות"e;. בתקופת פרעות ת"e;ח ות"e;ט בהנהגת חמלניצקי (1648 – 1649) לא נפגעה הקהילה ואף נתנה מקלט לפליטים מיישובי הדרום. לעומת זאת סבלה מפלישת הצבאות הרוסיים והשוודים בשנים 1655 – 1657 ומקנאותם של הישועים שהיו חוטפים ילדים לשמד. הקהילה שקעה בחובות כבדים מחמת הצורך לגייס כספים לפדיון השבויים האלה. עלילות-דם אירעו בעיר בשנים 1790, 1816. גרודנו היתה אחת משלוש הקהילות הגדולות במדינה, והיה לה ייצוג בוועד ליטא ואף נשאה באחריות להגנה על נאשמים יהודיים בפני בית-הדין הליטאי לערעורים שישב בה. בגרודנו נדפס הספר העברי הראשון בליטא (1788) וב-1793 נוסד בית-דפוס שני שממנו צמח המפעל
המפורסם של משפחת רום בווילנה. הקהילה מנתה אז כ- 4,000 איש והיתה הגדולה בליטא אחרי וילנה. במאה ה- 17 וה- 18 כיהנו בגרודנו הרבנים יונה בן ישעיה תאומים בעל "e;קקיון דיונה"e;, משה בן אברהם בעל "e;תפארת למשה"e;, יהושע בן יוסף בעל "e;מגיני שלמה"e;, מרדכי זיסקינד מרוטנבורג, שמחה בן נחמן רפופורט מדובנו, ואחרים. כשנפטר הרב בנימין ברוידא (1818) גרמה המחלוקת סביב יורשו למינוי "e;מורי הוראה"e; במקום רבנים ראשיים. על חכמי גרודנו נמנו גם המקובל אלכסנדר זיסקינד ונחום בן עוזיאל (הרב נחומ'קה במאה ה- 19) שהתפרסם בדאגתו המופלגת לעניים. בשנת 1816 חיו בגרודנו 8,420 יהודים בערך (85 אחוזים מכלל האוכלוסייה), בשנת 1887 עלה מספרם ל- 27,350 בקירוב (67 אחוזים), ובשנת 1912 ל- 34,500. הפינוי לפנים רוסיה (1915) הביא לירידת המספר ל- 15,500 ב-1916. יהודי גרודנו התפרנסו בעיקר ממסחר (בעיקר בתוצרת חקלאית ועצי בניין) וממלאכה, ובמרוצת הזמן גם מתעשיות שונות. ב- 1887 היו בבעלות יהודית 88 אחוזים מכל המסחר בעיר, 76 אחוזים מבתי החרושת והמלאכה, 65.2 אחוזים מנכסי דלא ניידי. המצב נשאר בעינו עד מלחמת העולם הראשונה, אבל בפולין העצמאית נדחקו היהודים בשיטתיות מעמדותיהם הכלכליות; לעומת 1,273 מפעלים היהודיים ב- 1921 נותרו בבעלותם בשנת 1937 65 בלבד. בין המפעלים שהולאמו בשנות העשרים היה גם בית-חרושת לטבק של י. שרשבסקי שהעסיק לפני המלחמה 1,800 פועלים וסיפק פרנסה למאות משפחות יהודיות. המפעל שבת בשבתות ובמועדי ישראל וקיים בית-ספר לילדי העובדים. בשנות ה- 30 של המאה העשרים שימשו מפעלים רבים כנקודות הכשרה לעולים לארץ ישראל. נגידים תרמו ביד רחבה להקמת מוסדות צדקה ואגודות לעזרה הדדית; אגודה שיתופית להלוואה וחסכון, מן הראשונות ברוסיה, נוסדה בגרודנו ב- 1900. היו בה בתי-יתומים, בתי- חולים, מושבי- זקנים ובית-ספר מעולה למלאכה. בשנים 1939 - 1920 עמד בראש הישיבה הגדולה של גרודנו "e;שערי התורה"e; הגאון ר' שמעון שקופ ובשדה הספרות פעלו אברהם שלום פרידברג, בעל "e;זכרונות לבית דוד"e;, והמשורר האידי לייב נאידוס; בגרודנו נולד המשורר העברי אבא אשר בן אליהו שפירא (קונסטאנטין). חוג סוציאליסטי יהודי היה קיים בגרודנו עוד בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 ולקראת סוף המאה התחזקו תנועות הפועלים, בפרט של ה"e;בונד"e;. אלה עסקו, בין השאר, גם בארגון הגנה עצמית בשנים 1903 ו- 1907, והיו מהם שנקמו דם יהודי שנשפך בפרעות ביאליסטוק. בין שתי מלחמות-העולם נאבקו הפועלים היהודיים על זכותם לעבודה ונגד האפליה שנקטה ממשלת פולין כלפי היהודים. בין העולים הראשונים מגרודנו היה ר' פישל לאפין שהשתקע בירושלים ב- 1863. ב- 1872 נוסדה בגרודנו אגודה ליישוב בארץ ישראל וכעבור שנים אחדות רכשה אגודה שנייה קרקעות בפתח תקוה; אחד ממתיישביה הראשונים היה מרדכי דיסקין איש גרודנו. "e;חובבי-ציון"e; בגרודנו תרמו כסף לבניין בית-הספר לבנות ביפו ב- 1890. האחים בצלאל ולייב יפה בלטו בעבודתם הציונית בעיר ואגודת "e;חובבי-ציון"e; המקומית היתה מן המצויינות והפעילות ביותר ברוסיה. בגרודנו היו מדפיסים במחתרת את השקל הציוני. גם בפולין העצמאית הוסיפה גרודנו להיות מרכז ציוני חשוב ובשנים 1939 - 1941 , תחת שליטת ברית המועצות, פעלה בה מחתרת להעלאת מעפילים דרך וילנה. ב- 1900 נוסד בגרודנו "e;חדר מתוקן"e;, אחד הראשונים ברוסיה, וכעבור שנה נפתחו חוגים להכשרת מורים עבריים שהתפתחו ל"e;קורסים הפדאגוגיים"e; המפורסמים. אחרי מלחמת-העולם הראשונה נוסד בעיר בית-ספר "e;תרבות"e; בהנהלת נח באס. סניף "e;החלוץ"e; בגרודנו היה בין הראשונים בליטא והעלייה השלישית (מפולין) התחילה למעשה בעיר זאת. תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), ובעוד פולין נכבשת בידי הגרמנים, ערכו התושבים המקומיים פוגרום ביהודים בימים 18 עד 20 בספטמבר 1939, ערב כניסת הצבא האדום לאזור בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות. הגרמנים נכנסו לגרודנו ביום מתקפתם על ברית המועצות , 22 ביוני 1941, וב-7 ביולי הוציאו להורג 80 יהודים בעלי מקצועות חופשיים. ב- 1 בנובמבר הם ריכזו את יהודי גרודנו בשני גטאות, גטו ל"e;פועלים כשירים"e; בשכונת בית-הכנסת ובשוק הדגים, וגטו ל"e;בלתי-פרודוקטיביים"e;, בפרבר סלובודקה. כעבור שנה החלו לחסל את יהודי העיר, בשלבים. באמצע נובמבר 1942 לקחו את אנשי סלובודקה ל"e;מקומות-עבודה"e;, ולמעשה אל מחנה ההשמדה באושוויץ. באותו חודש העבירו 4,000 בני אדם מן הגטו השני אל מחנה מעבר בקלוואסין הסמוכה, ומשם, יחד עם יהודי עיירות סמוכות, אל אושוויץ וטרבלינקה. בימים 17 – 22 בינואר 1943 נשלחו לטרבלינקה 10,000 יהודים, את האחרונים העבירו לביאליסטוק ב- 12 במארס. לפי מקורות נאציים נשלחו למחנות ההשמדה 44,049 יהודים - מגרודנו עצמה 20,577 ומן הסביבה 23,472. כ- 180 מיהודי גרודנו והסביבה היו בחיים עם שחרור העיר ביולי 1944.
בתחילת שנת 1942 התארגנה בגרודנו מחתרת יהודית. חברי תנועות הנוער הציוניות, בעיקר נערות, הקימו לשכת קשר עם גטאות וילנה, ורשה וביאליסטוק. חברי המחתרת הדפיסו תעודות "e;אריות"e; מזויפות ורשיונות נסיעה לפעילים. לפני ה"e;אקציה"e; הגדולה ניסו להתנקש בסטרבלוב ובקורט ויזה, מראשי התליינים במקום, ולארגן בריחה המונית מבית-הכנסת הגדול. קבוצות פרטיזנים מגרודנו פעלו ביערות הסביבה. שנים אחדות אחרי השואה ישבו בעיר כ- 20,000 יהודים. בשנות ה- 50 של המאה העשרים נחרש בית-העלמין היהודי ונעקרו מציבות, ובמקומן הוקמה אנדרטה ללנין. בקירבת העיר מצויים ארבעה קברות-אחים ועליהם מצבות-זיכרון.
(ברוסית הורודנו)
עיר בבלרוס, בין שתי מלחמות העולם במחוז ביאליסטוק, פולין. גרודנו הייתה בממלכת פולין-ליטא עד לחלוקות פולין בסוף המאה ה- 18 ואז עברה לשליטת רוסיה הצארית, עד לכינונה של פולין אחרי מלחמת העולם הראשונה. כתב-זכויות שקיבלה קהילת גרודנו מידי דוכס ליטא ויטולד בשנת 1389 מלמד כי היהודים החזיקו בנכסי דלא ניידי בעיר ובסביבה, ועסקו במסחר במלאכה ובחקלאות. בשנת 1495 גורשו עם שאר יהודי ליטא ורכושם הוחרם, אך כעבור שמונה שנים הורשו לחזור לתבוע את השבת הגזל. במאה ה- 16 נודעה קהילת גרודנו כמקום תורה וחכמה עם בתי-מדרש רבים וישיבות. סופרי הדור כינו אותה "e;הר-אדוני"e;. במחצית השנייה של המאה ה- 16 ישבו בגרודנו כאלף יהודים ועל רבניה נמנה אז מרדכי יפה, בעל "e;לבוש מלכות"e;. בתקופת פרעות ת"e;ח ות"e;ט בהנהגת חמלניצקי (1648 – 1649) לא נפגעה הקהילה ואף נתנה מקלט לפליטים מיישובי הדרום. לעומת זאת סבלה מפלישת הצבאות הרוסיים והשוודים בשנים 1655 – 1657 ומקנאותם של הישועים שהיו חוטפים ילדים לשמד. הקהילה שקעה בחובות כבדים מחמת הצורך לגייס כספים לפדיון השבויים האלה. עלילות-דם אירעו בעיר בשנים 1790, 1816. גרודנו היתה אחת משלוש הקהילות הגדולות במדינה, והיה לה ייצוג בוועד ליטא ואף נשאה באחריות להגנה על נאשמים יהודיים בפני בית-הדין הליטאי לערעורים שישב בה. בגרודנו נדפס הספר העברי הראשון בליטא (1788) וב-1793 נוסד בית-דפוס שני שממנו צמח המפעל
המפורסם של משפחת רום בווילנה. הקהילה מנתה אז כ- 4,000 איש והיתה הגדולה בליטא אחרי וילנה. במאה ה- 17 וה- 18 כיהנו בגרודנו הרבנים יונה בן ישעיה תאומים בעל "e;קקיון דיונה"e;, משה בן אברהם בעל "e;תפארת למשה"e;, יהושע בן יוסף בעל "e;מגיני שלמה"e;, מרדכי זיסקינד מרוטנבורג, שמחה בן נחמן רפופורט מדובנו, ואחרים. כשנפטר הרב בנימין ברוידא (1818) גרמה המחלוקת סביב יורשו למינוי "e;מורי הוראה"e; במקום רבנים ראשיים. על חכמי גרודנו נמנו גם המקובל אלכסנדר זיסקינד ונחום בן עוזיאל (הרב נחומ'קה במאה ה- 19) שהתפרסם בדאגתו המופלגת לעניים. בשנת 1816 חיו בגרודנו 8,420 יהודים בערך (85 אחוזים מכלל האוכלוסייה), בשנת 1887 עלה מספרם ל- 27,350 בקירוב (67 אחוזים), ובשנת 1912 ל- 34,500. הפינוי לפנים רוסיה (1915) הביא לירידת המספר ל- 15,500 ב-1916. יהודי גרודנו התפרנסו בעיקר ממסחר (בעיקר בתוצרת חקלאית ועצי בניין) וממלאכה, ובמרוצת הזמן גם מתעשיות שונות. ב- 1887 היו בבעלות יהודית 88 אחוזים מכל המסחר בעיר, 76 אחוזים מבתי החרושת והמלאכה, 65.2 אחוזים מנכסי דלא ניידי. המצב נשאר בעינו עד מלחמת העולם הראשונה, אבל בפולין העצמאית נדחקו היהודים בשיטתיות מעמדותיהם הכלכליות; לעומת 1,273 מפעלים היהודיים ב- 1921 נותרו בבעלותם בשנת 1937 65 בלבד. בין המפעלים שהולאמו בשנות העשרים היה גם בית-חרושת לטבק של י. שרשבסקי שהעסיק לפני המלחמה 1,800 פועלים וסיפק פרנסה למאות משפחות יהודיות. המפעל שבת בשבתות ובמועדי ישראל וקיים בית-ספר לילדי העובדים. בשנות ה- 30 של המאה העשרים שימשו מפעלים רבים כנקודות הכשרה לעולים לארץ ישראל. נגידים תרמו ביד רחבה להקמת מוסדות צדקה ואגודות לעזרה הדדית; אגודה שיתופית להלוואה וחסכון, מן הראשונות ברוסיה, נוסדה בגרודנו ב- 1900. היו בה בתי-יתומים, בתי- חולים, מושבי- זקנים ובית-ספר מעולה למלאכה. בשנים 1939 - 1920 עמד בראש הישיבה הגדולה של גרודנו "e;שערי התורה"e; הגאון ר' שמעון שקופ ובשדה הספרות פעלו אברהם שלום פרידברג, בעל "e;זכרונות לבית דוד"e;, והמשורר האידי לייב נאידוס; בגרודנו נולד המשורר העברי אבא אשר בן אליהו שפירא (קונסטאנטין). חוג סוציאליסטי יהודי היה קיים בגרודנו עוד בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 ולקראת סוף המאה התחזקו תנועות הפועלים, בפרט של ה"e;בונד"e;. אלה עסקו, בין השאר, גם בארגון הגנה עצמית בשנים 1903 ו- 1907, והיו מהם שנקמו דם יהודי שנשפך בפרעות ביאליסטוק. בין שתי מלחמות-העולם נאבקו הפועלים היהודיים על זכותם לעבודה ונגד האפליה שנקטה ממשלת פולין כלפי היהודים. בין העולים הראשונים מגרודנו היה ר' פישל לאפין שהשתקע בירושלים ב- 1863. ב- 1872 נוסדה בגרודנו אגודה ליישוב בארץ ישראל וכעבור שנים אחדות רכשה אגודה שנייה קרקעות בפתח תקוה; אחד ממתיישביה הראשונים היה מרדכי דיסקין איש גרודנו. "e;חובבי-ציון"e; בגרודנו תרמו כסף לבניין בית-הספר לבנות ביפו ב- 1890. האחים בצלאל ולייב יפה בלטו בעבודתם הציונית בעיר ואגודת "e;חובבי-ציון"e; המקומית היתה מן המצויינות והפעילות ביותר ברוסיה. בגרודנו היו מדפיסים במחתרת את השקל הציוני. גם בפולין העצמאית הוסיפה גרודנו להיות מרכז ציוני חשוב ובשנים 1939 - 1941 , תחת שליטת ברית המועצות, פעלה בה מחתרת להעלאת מעפילים דרך וילנה. ב- 1900 נוסד בגרודנו "e;חדר מתוקן"e;, אחד הראשונים ברוסיה, וכעבור שנה נפתחו חוגים להכשרת מורים עבריים שהתפתחו ל"e;קורסים הפדאגוגיים"e; המפורסמים. אחרי מלחמת-העולם הראשונה נוסד בעיר בית-ספר "e;תרבות"e; בהנהלת נח באס. סניף "e;החלוץ"e; בגרודנו היה בין הראשונים בליטא והעלייה השלישית (מפולין) התחילה למעשה בעיר זאת. תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), ובעוד פולין נכבשת בידי הגרמנים, ערכו התושבים המקומיים פוגרום ביהודים בימים 18 עד 20 בספטמבר 1939, ערב כניסת הצבא האדום לאזור בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות. הגרמנים נכנסו לגרודנו ביום מתקפתם על ברית המועצות , 22 ביוני 1941, וב-7 ביולי הוציאו להורג 80 יהודים בעלי מקצועות חופשיים. ב- 1 בנובמבר הם ריכזו את יהודי גרודנו בשני גטאות, גטו ל"e;פועלים כשירים"e; בשכונת בית-הכנסת ובשוק הדגים, וגטו ל"e;בלתי-פרודוקטיביים"e;, בפרבר סלובודקה. כעבור שנה החלו לחסל את יהודי העיר, בשלבים. באמצע נובמבר 1942 לקחו את אנשי סלובודקה ל"e;מקומות-עבודה"e;, ולמעשה אל מחנה ההשמדה באושוויץ. באותו חודש העבירו 4,000 בני אדם מן הגטו השני אל מחנה מעבר בקלוואסין הסמוכה, ומשם, יחד עם יהודי עיירות סמוכות, אל אושוויץ וטרבלינקה. בימים 17 – 22 בינואר 1943 נשלחו לטרבלינקה 10,000 יהודים, את האחרונים העבירו לביאליסטוק ב- 12 במארס. לפי מקורות נאציים נשלחו למחנות ההשמדה 44,049 יהודים - מגרודנו עצמה 20,577 ומן הסביבה 23,472. כ- 180 מיהודי גרודנו והסביבה היו בחיים עם שחרור העיר ביולי 1944.
בתחילת שנת 1942 התארגנה בגרודנו מחתרת יהודית. חברי תנועות הנוער הציוניות, בעיקר נערות, הקימו לשכת קשר עם גטאות וילנה, ורשה וביאליסטוק. חברי המחתרת הדפיסו תעודות "e;אריות"e; מזויפות ורשיונות נסיעה לפעילים. לפני ה"e;אקציה"e; הגדולה ניסו להתנקש בסטרבלוב ובקורט ויזה, מראשי התליינים במקום, ולארגן בריחה המונית מבית-הכנסת הגדול. קבוצות פרטיזנים מגרודנו פעלו ביערות הסביבה. שנים אחדות אחרי השואה ישבו בעיר כ- 20,000 יהודים. בשנות ה- 50 של המאה העשרים נחרש בית-העלמין היהודי ונעקרו מציבות, ובמקומן הוקמה אנדרטה ללנין. בקירבת העיר מצויים ארבעה קברות-אחים ועליהם מצבות-זיכרון.
קרא עוד